בשנים האחרונות נדמה שרפואת הרמב"ם זוכה לעדנה מחודשת. זה לא שהפסיקו לחקור אותו באיזשהו שלב, להפך – עם התקדמות הכלים המדעיים והמוטיבציה לפענח סודות עתיקים – עוד ועוד רעיונות שהעלה קיבלו אישור מדעי (וגם כמה הפרכות). בנוסף, שפע המידע האינטרנטי ומספר ספרים שיצאו בעשור האחרון הפכו את כתביו למקור השראה ומאגר מידע רפואי מסורתי לדורות צעירים של רופאים, חוקרים, הרבליסטים, נטורופתים ואפילו רופאים סיניים.
את עולמו הרפואי של הרמב"ם ניתן לחלק למספר ענפים שונים, ובעיקרם: הפילוסופיה של הרפואה, תיאוריות רפואיות, פרשנות למוריו (היפוקרטס, גלינוס, אבן-סנא ועוד), תזונה, צמחי מרפא ועוד.
במאמר קצר זה אנסה לשפוך אור על הענף התיאורטי, או על הפילוסופיה הרפואית שלו. אתמקד במספר עקרונות אותם הדגיש בכתביו, ומהם נובעות באופן אורגני שאר תפיסותיו הרפואיות.
החשיפה לכתביו של הרמב"ם אי שם בעשור הקודם השפיעה עלי עמוקות. היא זו שנתנה לי את ההשראה לעזוב את שאר עיסוקיי ולהקדיש עצמי לרווחתם הנפשית והפיזית של בני אדם. כמטפל רגשי והרבליסט, אני פוגש בקליניקה מדי יום מגוון גדול אנשים ולהם בעיות רפואיות שונות. בין אם מדובר בהפרעות מצב-רוח רוח ודכאון (תחומי ההתמחות שלי), חוסר איזון הורמונלי, מחלות עיכול או קשיי שינה – תמיד אמצא בכתבי הרמב"ם השראה, נקודות למחשבה, הכוונה.
מקווה שתמצאו במילים אלה השראה גם כן.
קצת רקע היסטורי
משנתו הרפואית של הרמב"ם (1138- 1204) נכתבה וסוכמה במהלך העשור האחרון לחייו, כאשר שימש כרופא בסביבת קהיר העתיקה (פוסטאט). לאחר שסיים לכתוב את יצירת המופת שלו "מורה נבוכים", הרגיש הרמב"ם שלא נשאר לו ידע אמוני-פילוסופי נוסף להעביר והצהיר שאת המשך חייו הוא יקדיש לטיפול ביושבי ארמון המלוכה הקהירי, בחולים מקומיים בני כל הדתות, ובהמוני האנשים העושים מסעות מפרכים על מנת לראות את הרופא המהולל ואולי לקבל ממנו מזור לכאבם. בנוסף, החליט להקדיש את מעט זמנו הפנוי לסיכום הידע הרפואי אשר צבר עד אותה נקודה והעלתו לכתב.
כדרכו של הרמב"ם, משנתו נכתבה ופורטה בעריכה ובסדר מדוקדקים וברורים באופן חסר תקדים ושלא כדרך התקופה. היא פורסמה על פני מספר ספרים וכרכים (כגון "פרקי משה ברפואה", "ספר הקצרת", "ספר הטחורים" ועוד), וכללה תאוריות שונות על רפואת הנפש והגוף, תיאורים פיזיולוגיים, עצות פרקטיות למטפלים, אינדקס רחב של צמחי מרפא, ומיני מזונות והסגולות הרפואיות המיוחסות להם.
חתימתו של הרמב"ם
מקורות הידע -ממסופוטמיה להודו ובחזרה
הרמב"ם, אשר הידוע בעולם הערבי בשם הקליט אבו עמראן מוסא אבן מימון אבן עבדאללה אל קרטאבי אל-יסרא'ילי (או: משה בן מיימון עבד האל הישראלי מקורדובה), נחשב לבן זרם הרפואה היוונית-ערבית (Unani tibb), המכילה ידע מצטבר ממספר תרבויות עתיקות – ממצריים העתיקה ותרבויות מסופוטמיות, דרך הודו, פרס ומרוקו – ועד אגן הים התיכון.
הפילוסופיה והפרקטיקה הרפואית של הרמב"ם מבוססים ברובם על משנתו של גדול הרופאים היוונים – היפוקרטס ("אבו-קראט" בשפתו הערבית של הרמב"ם) בן המאה החמישית לפנה"ס. בנוסף, שאב מממשיך דרכו היווני-רומאי גאלנוס בן המאה השנייה לספירה, לצד רופאים מוסלמים חשובים ודגולים כגון אבן-רושד הספרדי ו-אבן סינא הפרסי.
גוף הידע ההלניסטי (יווני) העצום אליו נחשפו המוסלמים בעת מסעות כיבושם (החל מהמאה ה-6) כלל פילוסופיה, אסטרונומיה, ביולוגיה, מתמטיקה ורפואה. הכתבים היוונים פורשו ופותחו על ידי גדולי הפילוסופים והרופאים המוסלמים של ימי הביניים – ובראשם אל פראבי ו-אבן סינא מאיזור פרס, אתם הסכים הרמב"ם בנושאים מסוימים והתנגד להם נחרצות בנושאים אחרים. כך או כך, היוו שניהם קרקע תאורטית עצומה עבורו לצמוח ממנה. על כך, הוא הודה להם וחלק להם כבור על חכמתם בכתבים רבים.
משנתו הרפואית של הרמב"ם מורכבת מרבדים שונים, חלקם טכניים וחלקם פילוסופיים. הבנת עולם זה (ואף זה האמוני), מחייבת העמקה בהיסטוריה ובהקשרים בהם הדברים נכתבו – לרבות הבנת פילוסופיית הטבע האריסטוטלית והכרה של זרמי האמונה המוסלמים באותה תקופה (כדוגמת זרם ה"כלאם") – דבר שלא יתאפשר בסקירה קצרה זו.
לפניכם מסוכמות מספר נקודות מפתח להבנת העולם הפילוסופיה הרפואית של אחד מגדולי רופאי ימי הביניים, באופן מקוצר וכללי.
היפוקרטס בודק ילד (רוברט ת'ום). מורו החשוב ביותר של הרמב"ם
מטרתה האמתית של הרפואה
"הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה…"- הלכות דעות, פרק רביעי.
בציטוט זה חושף בפנינו הרמב"ם את הצד האמוני שלו במלוא הדרו. לשיטתו, מטרתה של הרפואה היא לאזן את בריאותו של האדם ולהביא אותו למצב של רווחה פיזית ונפשית, בעיקר כדי לאפשר לו לעסוק בעבודה רוחנית ("לדעת דבר מידיעת הבורא") – המטרה האמתית של חיי האדם בעולם זה.
כאשר האדם חולה ונמצא במצוקה פיזית, אין הוא יכול להתפנות ללימוד ולתרגול עבודתו הרוחנית לאורך זמן. עובדה זו נכונה כפליים למאמין היהודי, ממנו נדרשות שעות רבות של לימוד וקריאה בנוסף למאות רבות של מצוות ואיסורים הלכתיים אשר דורשים זמן נוסף במהלך היום.
לכן, על האדם להכיר במטרת חייו באופן העמוק ביותר – תרגול והשגה רוחנית – ולהשתמש בה כמוטיבציה לשמירה על בריאותו.
חשוב לציין שהגוון הרוחני העוטף את העיקרון הזה מעיד יותר על הרמב"ם כאחד מאנשי האמונה הגדולים ביותר שעמדו ליהדות, מאשר על האסכולה הרפואית אליה השתייך. העיקרון הנ"ל לא תקף רק לתפיסת הבריאות של היהודים, אלא של כלל האדם. בניגוד להוגים יהודים רבים בני זמנו, הרמב"ם סבר שגם הגויים יכולים להגיע לכדי "נבואה" ("הכרת אלוהים" או "הארה") – שיאה של העבודה הרוחנית.
עיבוד צמחי מרפא למטרות רפואה בימי הביניים
אחדות הנפש
"דע שנפש האדם אחת היא, ויש לה פעולות רבות חלוקות…" – שמונה פרקים, פרק א'
המילה "נפש" חוזרת על עצמה פעמים רבות בכתבי הרמב"ם, וחשוב להבין אותה. כאשר הוא משתמש במילה "נפש", אינו מתכוון לנשמה (Soul), לרוח (Spirit) או ליישות כלשהי ה"יורדת" לגוף בעת הלידה. כמו כן, אין הוא מתכוון ל- "תודעה" במובנים בו אנו רגילים לחשוב עליה.
כשהרמב"ם כותב "נפש", הוא מתכוון למכלול האדם אשר אינו ניתן להפרדה, או לגוף-נפש. התרגום המסורתי של ישעיהו לייבוביץ' וחוקרי רמב"ם נוספים הוא "personality". אני לא חושב שמילה זו מדויקת, אך בהיעדר אלטרנטיבה מספקת נשאיר זאת כך.
גופו ונפשו של האדם אמנם עשויים מחומרים שונים ומבצעים פעולות שונות – מטאבוליזם, תנועה, דמיון, הגיון ועוד – אך כל עוד האדם חי אין להפריד ביניהם בשום פנים ואופן. מכלול הרגשות ועולמו האינטלקטואלי של האדם משפיעים על הרכב גופו, והרכב גופו משפיע על רגשותיו ומחשבותיו. ניתן להבין זאת בקלות כאשר מביטים בדם הממלא את לחייו של אדם מבויש (סומק), כשבטנו "מתהפכת" בעת פחד, או ששערו סומר מהתרגשות.
האיזון הבריאותי המתבקש חייב להתרחש כתוצאה משילוב שווה של התנהלות נכונה עם הגוף הפיזי (על ידי הרגלי חיים נכונים ותזונה מתאימה), ובין עולם רגשי ומוסרי התומכים בכך.
נטייה להתעסק בפן המנטלי על חשבון זה הפיזי (כפי שהיה במסורות הרפואה הנוצריות והפגאניות), כמו הנטייה להתעסק בפן הפיזי-מכני על חשבון זה המנטלי (כמו שנהוג ברפואה המודרנית), נדונות לכישלון כאשר מדובר ברפואה מונעת ובהתמודדות עם מחלות כרוניות. האדם הינו ישות אחת, הוליסטית (שלמה), על שלל מרכיביה.
בראייה מודרנית, ראייה זו הולכת יד ביד עם הידע המצטבר בעולם הרפואה העכשווי על ענפיו השונים. לדוגמא, חקר השפעת התזונה על הפלורה הטבעית שבמערכת העיכול שלנו – היא אוכלוסיית "החיידקים הטובים"- והבנה שמגוון רחב של פעילויות עצביות שונות ותופעות התנהגותיות מושפעות ממנה אף יותר משחשבנו בעבר. או כדבריו של הרופא הצרפתי הנודע ברילאט-סווארין: "אמור לי מה אתה אוכל- ואומר לך מי אתה".
על אחריותו של הרופא לא רק לכוון את מטופליו לתזונה נכונה ולבחור צמחים מתאימים עבורם., וגם לא מספיק להכיר את האנטומיה ומנגנוני הגוף השונים. עליו להכיר את מבנה התודעה האנושית, את אופיו של העולם הרגשי ואת הקשרים ביניהם לבין מחלות שונות. על המטפל להכיר את נפשם של מטופליו ולהראות להם את הדרך לשוויון הנפש והמידות הטובות. ניסח זאת יפה חוקר הרמב"ם הידוע פרופסור זיסמן מונטנר: "על הרופא להיות מורה, חוקר טבע, פילוסוף ואיש רוח."
"ואתה יודע שתיקון המידות אינו אלא רפואת הנפש וכוחותיה, וכשם שהרופא המרפא את הגופות (גופם של החולים) צריך שידע תחילה את הגוף שהוא מרפא אותו בכללו… וישתמש בהם כך המרפא את הנפש, ורוצה לטהר את המידות, צריך שידע את הנפש בכל היקפה וחלקיה – ומה גורם למחלתה ומה הוא מבריאה" – שמונה פרקים
עיקרון הרפואה הפסיבית
"…וכבר האריך אבו-קראט (היפוקרטס) לשבח הטבע, וכי הוא, הטבע, חכם וערום (ערמומי), שיעשה מה שראוי, ואינו צריך לזולתו ברפואת החליים. ואולם צריך הרופא לעזור אותו ולסעדו (לעזור לתהליך הריפוי הטבעי לקרות), לא זולת זה, וללכת בדרכו (של הטבע)" – הנהגת הבריאות
מושפע רבות מהיפוקרטס ובהסתמכו על ציטוטים שונים מהמקרא, הרמב"ם מאמין שהיצור האנושי שואף לאיזון מעצם טבעו וכן הוא מכיל כוחות ריפוי-עצמי אדירים. תהליך ריפוי קורים מתוך עצמם בגופנו כל העת. אדם החולה זקוק לעזרה ולעידוד קלים ככל האפשר מאיש הרפואה המלווה אותו, ותוך מינימום התערבות של תרופות ושיקויים.
גוף האדם יודע לנצל את חומו הטבעי לאיזון תהליכים פיזיים ומנטליים, לדחות רעלים ושאריות לא רצויות, להשתמש בחומרים מזינים לצרכיו, לחדש רקמות פגועות ולהחזיר לעצמו את החיות במידה והיא אובדת. כל התערבות בגופם של המטופלים, ובמיוחד כזאת אגרסיבית, עלולות להזיק לחולה בטווח הקצר ו\או הארוך.
באופן תיאורי, כאשר ישנו צורך אמתי בהתערבות חיצונית, יש לעבוד בסדר הבא, מהקל לחמור:
- הקניית הרגלים מבריאים למטופלים – פיזיים ומנטליים. במידה ולא עזר;
- התאמת תזונה נכונה לאיזונו של המטופל. במידה וגם זה לא הביא לשיפור, נמשיך ל;
- "מזונות מבריאים" – הכוונה היא למזון בעל אופי רפואי יותר במינונים מתאימים. לא עזר? אז נבחר:
- צמחי מרפא עדינים, ורצוי שלא יותר מאחד בתור התחלה. משם –
- צמחי מרפא אגרסיביים יותר.
- פורמולות צמחים המכילות כמות מינימלית של צמחים. לאחר מכן –
- פורמולות צמחים אגרסיביות יותר ("שיקויים" בעברית, או "טאנג" בסינית). במידה והמצב מחמיר וישנה סכנה ברורה לחייו של החולה –
- ניקוז נוזלי הגוף – הקזת דם, שיקויים משלשלים ומעודדי הקאה. אם החולה על סף מוות, יבחר הרופא האידאלי באופציה האחרונה,
- התערבות כירורגית. פתיחת הגוף והתערבות מכנית בתפקודו. כיהודי מאמין אשר תופס את פגר האדם כטמא ביותר, לא הייתה לרמב"ם הבנה עמוקה של האנטומיה והפיזיולוגיה האנושית. מסיבה זו, בנוסף להשקפת עולמו הרפואית, לא הייתה זו אופציה שכיחה אצלו.
תבליט אירופאית של הרמב"ם, בסגנון רומאי. מוכר בלטינית כ- Maimonides
רכישת "המעלות הנפשיות"
מכיוון שהאדם הנו יצור תבוני, יש לו את היכולת, האחריות והמחויבות לעצב את עולמו הרגשי והמוסרי בכוחות עצמו ולפי רצונו. את תפיסה זו ניתן לכנות "אינדטרמיניזם קיצוני", והיא גורסת שתכונות כמו אומץ, חריצות, ביטחון עצמי, נדיבות ואפילו אהבה הנן תכונות נרכשות אשר דורשות טכניקה נכונה ואימון עיקש – ואין הן תכונות מולדות. אנשים שונים מכילים מבנים אישיותיים שונים ועומדים בפני אתגרים שונים, אך אותה המחויבות לצמיחה מנטלית ורוחנית משותפת לכולם (חוץ מאלה הלוקים בנפשם).
ניתן לרכוש תכונות ורגשות רצויים ולהפחית כאלה לא רצויים על ידי אימון פשוט – אך כזה שנמשך לאורך זמן:
"וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלה עד שיקבעו בו (?). יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו וי(ת)קבעו הדעות (ההרגלים) בנפשו" – שמונה פרקים
בכל הנוגע לאימון מנטלי, הרמב"ם מעדיף כמות על פני איכות. החלטות גדולות אשר מתקבלות בבת-אחת וברגע שיא נוטות שלא להחזיק לאורך זמן, גם אנו חושקים בהם מאוד. שינויים אשר קורים ברגע של התלהבות או כוונה גדולה ולא מגובים במעשים יום-יומיים נוטים להפוך למקור תסכול ואכזבה.
במילים אחרות: אם אדם רוצה לפתח תכונת אופי או הרגל כלשהו, הסוד הוא לעשות אותו שוב ושוב, בכמויות קטנות, לאורך זמן. הרגלים חדשים הם דבר שמאוד קשה לאדם לייצר או לשחזר, ולרוב דורש מאמצים רבים בשלבים הראושנים. ה"סוד" הגדול, על פי הרמב"ם, טמון בהתמדה עיקשת וחסרת פשרות על אף אותם קשיים התחלתיים.
רוצה לצאת לרוץ /לעשות מדיטציה/ לכתוב את הספר שלך סופסוף? תשקיע בכך 10 דקות, בכל יום, במשך חודש.
רוצה להיות אמיצה יותר? חפשי לעשות מעשה קטן, סמלי, שדורש ממך אומץ. עשי זאת כל יום דבר אחר, באדיקות, לא משנה מה.
רוצה להתחיל דיאטה? תתחיל בלאכול ירק אחד ביום, כל יום, במשך מספר שבועות.
לאחר זמן מה, להרגלים אלה יש נטייה להפוך לקלים יותר ואיפלו לאוטומטיים. לאחר תקופת הסתגלות, כאשר ההרגלים החדשים הופכים להיות ל"טבע שני" רוב האנשים שואלים עצמם "איך לא עשיתי זאת קודם?!"
מנקודת מבט מודרנית, תפיסת עולם זו והטכניקות הנלוות אליה עומדות בבסיסן של שיטות טיפול עכשוויות אשר מכוונות ל"חיווט" התנהגותי-רגשי מחדש, כגון CBT (טיפול קוגנטיבי התנהגותי), NLP, קינסיולוגיה יישומית – ושאר הענפים המכוונים לעידוד תהליכים נוירופלסטיים.
מיצוע המידות
"הדרך הישרה היא מידה בינונית (ממוצעת) שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו"– הלכות דעות
לפי תפיסתו של הרמב"ם, המתכון הראשון לבריאות שלמה הוא התרחקות מכל הרגל, התנהגות או רגש קיצוניים – חיוביים או שליליים. על האדם לשאוף ל-"דרך האמצע" בהרגלי האכילה, המין, התנהגותו החברתית ועולמו הרגשי. הקניית הרגלים מנטליים בריאים יבטיחו את התנאים לאיזון ארבעת האלמנטים (או "הליחות") המרכיבים את הגוף ואת הרקמות והאיברים המקבילים להם.
את אותו המוטיב בדיוק, המכונה בשמות שונים כגון "מיצוע המידות", "דרך האמצע", "דרך המלך" ו-"דרך החכמה", אנו יכולים לראות במסורות פילוסופיות רבות כגון הדאו הסיני, פילוסופיות הודיות (כמו דרך האמצע של נגרג'ונה) ועוד רבות אחרות.
בניגוד לתפיסות מסורתיות אחרות ובהסתמכו על חוקי ההלכה היהודיים, הרמב"ם מעודד את הקורא שלא לבחור בשיטות ריפוי ועבודה רוחנית קיצוניות הכוללות הימנעות מוחלטת – כמו צומות הנעשים ללא פיקוח מקצועי, צמחונות, טבעונות, התנזרות ממין ומהנאות שונות – כדרך ריפוי מומלצת. להיפך, הוא קורא לאדם השואף לאיזון ליהנות מהטוב שיש לעולם להציע, אך לעשות זאת באופן מדוד שאינו מפר את האיזון הפנימי.
